letters

סילביו (שם בדוי)

כבודה גזרה עלי שישה חדשי שירות. מלוא כל הארץ כבודה אבל שכל הרבה אין לה. נוכל ורמאי היא קראה לי, חדשי שירות היא פסקה לי. ואף פיצוי הקורבן בכהנה וכהנה אלפים השיתה עלי. ועל מה היא שפטה אותי אם לא על שירות שאני נותן לבריות. שירות חשוב. שירות שאין רבים המוכשרים לתת אותו כמוני. כי מה רוצים בני האדם. ביסודם, רוצים כל האנשים שירמו אותם. כן-כן, כך הם רוצים. זה מאשר להם את מה שהם חושבים על העולם. ומה הם חושבים על העולם? ובכן, העולם לשיטתם הוא מקום מסוכן, שרבים בו חורשי רע, שבו יש להיזהר מזרים. ומה אני עושה אם לא מאשש להם את השקפתם על העולם? אמנם הם מצטערים, אמנם הם כועסים, אמנם הם חשים שמעלו באמונם אבל ביסודו של דבר הם שמחים. הינה פגשו את הרע ושרדו. הנה עמדו פנים אל פנים מול עצם הזדון ונחלצו בעור שיניהם. ויש להם גם סיפור לספר. ומי לא אוהב לספר סיפור מהקורות אותו, מי לא אוהב להיות גיבור הרגע, שעיני כולם נשואות אליו ואזניהם כרויות לשמוע את מעלליו? אשר על כן שירות אני נותן. אני הולך למועדוני ברידג', שם אני פוגש אנשים. בשביל מה הולכים למועדוני ברידג'? כדי לפגוש ולהיפגש. אנשים בודדים. אנשים ששכלו את בני זוגם. אנשים שמילאו עד תום את תפקידיהם בחיים ועתה נותר להם רק להמתין לתחנה האחרונה. אנשים שנזנחו על ידי ילדיהם. אנשים שאת נכדיהם יראו רק בצילומים שיטפטפו אליהם דרך הטלפונים. קשישים שכמהים לחברה, לנפש קרובה איתה יוכלו לשוחח, להעלות זיכרונות, לתנות צרות. קשישות שכמהות לנשמה אחות, שמטפחות תקוות רומנטיות אפילו על סף המערכה האחרונה של הצגת חייהם. קשישים וקשישות שיזמינו אותי הביתה, לכוס תה ועוגיות. אתם לא תאמינו על איזה אוצרות יושבים הקשישים האלה. אתם לא תאמינו מה אני מוצא בשידותיהם העתיקות, בארונותיהם הסדוקים, בסתרי מגירותיהם המתבקעות, בירכתי כונניות כפופות מזוקן. אוצרות. יודאיקה, בולים נדירים, שטרות כסף מימי המנדט, אגרות חוב שנשכחו וערכן תפח עם השנים, שטרי קניין, ספרים יקרי ערך, תמונות שמן, כלי כסף, מטבעות, שעונים, עטים, אוצרות. ומה הם עושים עם האוצרות האלה? כלום. ומה אני עושה? אני מחזיר את האוצרות הללו לאנושות. במקום שירקבו ויתפוררו לאבק בארונות חשוכים אני משחרר אותם לאוויר העולם שיוכלו אנשים לזון בהם את עיניהם. במקום שייפלו לידי יורשים ערלי לב שימכרו אותם בכלום כסף לרוכלי אלטע זאכן בורים אני מעביר אותם לידי אספנים שיודעים להעריך אותם כערכם, ולהציגם בפני מביני דבר. לא בחינם אני נותן את שירותי. הרי גם אני צריך להתקיים. את שכרי אני מקבל מבג'איו. האיש יודע להעריך דברים כערכם, וגם לשלם עבורם תשלום הוגן. האיש יודע למצוא לקוח לכל אוצר וקונה לכל מטמון ולקוחותיו פזורים בעולם כולו. ובכן, הייתי בדרכי לגברת קראנץ. שחקנית ברידג' מחורבנת. ערירית, גרה בדירה עמוסת רהיטים ותמונות, עם כלבת מחמד הנובחת בקול צפצפני. גברת קראנץ לא שומעת את נביחותיה שהן ברגיסטר שנעלם מזמן מטווח קליטתה, על כן היא אינה מבחינה שהכלבה לא אוהבת אותי כלל וכלל. לגברת קראנץ שיער סגול בתסרוקת נפוחה שאותה היא מטפחת אצל הספר לפני כל מפגש שבועי של חוג הברידג'. עכשיו היא כבר מטפחת אותו פעמיים בשבוע, פעם אחת לכבודי. גברת קראנץ אוהבת לדבר על הנכדה שלה, "נכדה שלי למדתי באוניברסיטה בירושלים, זה אוניברסיטה הכי גדול," היא אומרת. "ליטלי שלי היא יפה, יש לה שיק כמו דוגמאות," היא אומרת. "רואים שהיא ילדה טובה, א גיטע נשומה, רואים שיש לה אֶדוּקציה בבית, היא ככה אינטיליג'נטית, היא לא סתם ריק," היא אומרת. ואני יושב ומקשיב, יושב ומהנהן, יושב ושותה תה חיוור ולועס ביסקוויטים לחים. יושב וחושב על קופסת התכשיטים שיש לה שם בשידה הקטנה שליד המיטה. הרוב זבל, לא שווה אפילו מבט, אבל לפעמים בין חרוזי הזכוכית, והשרשרות הזולות מסתתר מטמון. ואצלה מסתתרת סיכת שיער מכסף, משובצת יהלומים, שכיית חמדה. ואני בדרכי אליה והיום הוא היום בו אחכה עד שתכנס לשירותים, אמהר לחדר השינה, ואסלק מהקופסה את סיכת השיער, ואשיב אותה לאנושות תחת שתיקבר שם באין רואה בין העדיים הזולים, הנחותים, המעליבים אותה בעצם קרבתם אליה. הייתי בתחנת האוטובוס ועסקתי בענייני, ואז פנתה אלי אישה צעירה, פרגית, בג'ינס קרועות, ובפנים חפות מקמט, בקול פתייני שאלה באיזה ביזנס אני. אמרה שיש לה הצעה מעניינת בשבילי. אני, פרגיות כמוה כבר העברתי רבות תחת ידי, שלא לומר תחת.... ובכן הבה נשמור על שפה נקייה, הרי אנו כבר מבוגרים, מכובדים, נותני שירות לחברה. ואז היא נקבה בשמו של בג'איו. אמרה שיכולה לתת לי יותר ממה שהוא מציע. מאיפה היא יודעת על בג'איו? בגד בי המנוול. אתה נותן אמון באנשים והם מועלים בו. לאן התדרדרה האנושות, לאיזה תהומות של גועל ושל תועבה הגענו. אבל גם אי אפשר להתעלם מהזדמנות עסקית מעניינת. יותר ממה שהוא מציע היא אמרה. אז עליתי איתה לאוטובוס וישבתי לצידה, אפילו נהניתי. גברת קראנץ תחכה. ודאי שהיא תחכה, יש לה מישהו אחר שיבוא במקומי? ובינתיים אני מתבשם מריח פרחי אביב של הצעירה שלצדי. ואז היא רכנה לעברי, חשבתי שהיא רוצה לנשק אותי, אבל היא לחשה לי באוזן, "אתה זוכר את ארנסטו? ארנסטו בלומנפלד?" ארנסטו בלומנפלד, שחקן ברידג' לא רע, ניצול המלחמה המלוכלכת של החונטה הארגנטינאית בנתיניה, אוסף נדיר של מעטפות ממחנות ריכוז בזמן השואה, 7,500 דולר. "אני לא מכיר שום ארנסטו בלומנפלד," שמרתי על ארשת הביזנס העניינית שלי. ארנסטו בלומנפלד, דווקא היה זקן חביב, מאד ציער אותי שהוא דווקא היה חייב ללכת לעולמו קודם הזמן שנקצב לו. מה לעשות, לפעמים הם תופסים אותי בשעת מעשה ואז אין לי ברירה. והרי בין כה וכה לא נשאר להם הרבה זמן, ומה זה עוד כמה חודשים של חיים שכבר הגיעו לסופם לעומת האפשרות שלי להמשיך ולספק את שירותיי החשובים לחברה? "ארנסטו היה סבא שלי, וזה בשבילך," היא לחשה לי באוזן, ואז הרגשתי שתי חבטות בצד, באזור הסרעפת. פתאום תקפה אותי חולשה ורציתי להישען על בת לווייתי הצעירה, אבל היא כבר לא הייתה לצדי. הרגשתי רטיבות בצד, משהו מרטיב את הז'קט שלי, לא אוכל לבוא ככה אל גברת קראנץ. אצטרך להחליף את בגדי. זה ממש מוגזם איך שהם משתוללים עם המזגנים באוטובוסים היום, כל כך קר, צריך לומר לנהג שיפסיק את המזגן. אם רק היה לי כוח לקום אליו ולומר לו, ולמה נעשה חשוך כל כך בשעת הצהרים...

letters

פעלים

פוסע לו יוסף שלנו בשבילי השכונה שקוע בהרהורים. על מה מהרהר הוא? על מחדשי השפה העברית. הרי הוא עד להתגלות מפתיעה שכמוה לא נראתה מאז קם לנו היהודי היקר, מחדש השפה העברית, האהובה כל כך על יוסף. מחדשים רבים באו בעקבותיו, וכולם שקדו וטרחו להעשיר את השפה, לשכלל אותה, להמציא מלים, להרבות ביטויים, להעמיק חקר רבדיה ולגלות את אוצרותיה. והנה, חושב לו יוסף, קם לנו דור חדש של מחדשי השפה, מחדשים שעניין אין להם בעושר השפה וביופייה, אלא הם מסורים לעקרונות כלכליים של התייעלות וחסכון, משילים משא מיותר ונפטרים ממשקל עודף. ראשית לכל הם עוסקים בפיטורין, ראש וראשון לכל צעד של התייעלות, צמצום. ועל מי נופלת חרב הפיטורין? על הפ(ו)עלים כמובן. אין להם צורך ברבים כל-כך. אכן, חופשיה היא שפתם של המחדשים החדשים מכל הכבדה מיותרת. די להם בשלושה פעלים בלבד כדי לקיים כלכלת שפה חסכונית, צנועה, רזה ומסתפקת במועט בהתאם לעקרונותיהם. על שלושה פעלים עומדת שפתם של המחדשים החדשים. שלושה פעלים שדי בהם כדי לנהל את חייהם שלושה פעלי-על: לעשות, להביא, לשים. הנה עורך יוסף בראשו את אוצר השימושים הבלתי נדלה של שלושת פעלי העל הללו. עשה לי ועשיתי לו כמו אמר לי ועניתי לו. בנים עושים בנות ובנות עושות בנים, וכולם כאחד עושים סמים. עשה לי את היום וגם עשיתי מקלחת. ועשיתי מכה, ועשיתי טלפון וגם גוגל עשיתי. ועשיתי בושות. ועוד עשיתי רגלים ושחי ומפשעות. תביא לי עשר שקל ואל תביא לי עצבים, או אני אביא לך כאפה. לא בא לי טוב בעין זה ובאתי אני להביא לו אגרוף. מביא הביתה שש אלף מהעבודה וחולם להביא אותה בחיש גד, אבל בינתיים רק מביא ביד. והחסכוני מכולם, לשים. שמתי חולצה, ושמתי גרביים ושמתי נעליים, ושמתי עגילים, ושמתי חגורה, ושמתי אודם, ולק שמתי, ושמתי כובע ושמתי משקפיים. ואני לא שמה על אף אחד גם. כבד עליו ליבו של יוסף. צר לו על הפעלים המפוטרים, פעלים יקרים שאין להם עוד שימוש, והריהם זנוחים, נטושים, עצובים. חש הוא שעליו מוטלת המלאכה להמשיך ולקיים את אותם פעלים שהושלכו כלאחר יד, טרף לשכחה המאיימת עליהם. עומס הוא אותם על שכמו ולוחש, אל פחד פעלים חביבים, לא שכחתי אתכם.

letters

במשעולי הקיבוץ

פסעתי על המדרכה ופני לחדר האוכל וחשבתי לי מחשבות. מחשבות מהוגנות וגם שאינן מהוגנות שכן נקרתה לי בדרכי העלמה שלומית ונתנה לי שלום בחיוך שחן של משובת נעורים היה נסוך עליו. ונתתי לבי לכך שהנערה שלומית גדלה ויפתה, וצמתה עבה הייתה תלויה לה למטה מגבה, ושתי גומות חינניות היו נטועות לה בלחייה, וגווה זקוף, וכל חזותה קורנת רעננות, וככל שהייתי משנן בעיני רוחי את דמותה הנאווה כך נתעו מחשבותיי אל המחוזות שאינם מהוגנים כלל ועיקר. והנה בא לקראתי אדם, חבר קיבוץ כמדומה. דומה עד למאוד לרומק. כובע כחול של פועלים לראשו, ידיו נשלחו לצדדים בהליכתו, מחתרות באוויר, כמו של רומק. אוזניו הזדקרו מתחת לכובע, נטויות קדימה, כמו אוזניו של רומק. נעלי העבודה שלו היו מרופשות בבוץ של פרדסים. הלך הוא ותלה מבטו בשמים, ובי לא השגיח. שלום רומק, אמרתי. השפיל מבטו וראה אותי, נשא ידו לשמים ואמר, ענני קומולונימבוס במערב, עוד שעה ירד גשם. לידנו פסע סימק ונחר בבוז: כל ילד יכול לדעת את זה גם בלי לקרוא לעננים קולומבוסים. וחשבתי בלבי כי דברים נכוחים אמר סימק, כי הרי מי כמונו יוגבים ובני יוגבים, יודע סתרי השמים, יביט למרום וידע כי הינה, הינה בעוד שעה כעת חיה ימטירו השמים גשם נדבות עלינו ועל שדותינו. אך עזבני זה והנה פגע בי בומק. בומק הלא הוא הלולן, טופף היה בצעדיו הזעירים, אפו הנשרי נושק לשפתיו הדקות המתססות קללות איומות ונוראות. על מה חרה אפך, שואל אני לו, וזאת הוא סח לי. מישהו, מחברת הנוער כמדומה, נטל ללא רשות תרנגולת מהלול כדי להתקין לעצמו קומזיץ. ואף הוסיף ואמר, שאם אך ישים ידו על העבריין יוציא לו רגל מהתחת. אמרתי שאכן מעשה נבלה הוא וזכאי הוא אותו ליסטים לכעסו ולנחת ידו של בומק, אפס לעניין הרגל והתחת חוששני שיקשה על בומק זעיר הקומה לממש את איומו. עוד כעסו של זה רומץ בו והנה לקראתי מהדסת החברה סשקה. כאנייה שאין שיעור לגודלה היא משייטת לעברי, מטלטלת את עגבותיה הכבירות להכא ולהתם, ולא משיירת לי אף בדל של מדרכה להניח עליו את רגלי. שעל כן אני מסתכן ופוסע על הדשא, וראה זה פלא, אך הצבתי מדרך כף רגלי על הדשא והנה עט עלי דוביד בצעקות ובטרוניות. דוביד, הלא הוא נוטר הדשאים בקיבוצנו, דואג להם ומטפחם, משקה, מדשן ומקצץ. ולמעלה מכל משגיח שלא ילכו בהם, ולא יצחקו בהם, ולא ישתמשו בהם לבד מאשר לראותם בתפארתם הירוקה, החלקה ללא מתום. ופליאה היא בעיני, הכיצד, הרי ככל שהייתי פוסע על המדרכה לא נראה דוביד לכל מלוא העין, והנה ברגע בו הנחתי רגלי על השטיח הירוק והנה הוא כאן קופץ וגוער ומנופף בידיו שאחת מהן אוחזת במקצצת דשא של יד. אכן צרה גדולה. אך נמלטתי מנחת ידו של דוביד והנה צרה חדשה מתרגשת עלי. לפני הולכת וקרבה ישראלה. ישראלה זו דרכה שהיא מביטה במצודד כדי לראות למישרין, ואין לדעת אם הבחינה בי אם לאו, ואם תברך ברכת שלום האם כוונה אלי או אל פלוני שלימיני. וגם אם לא תמצא איש לידי שאליו היא אולי מכוונת תמיד נשארת לה התמיהה האם אותי היא רואה או מאן דהו אחר? שעל כן אני מקדים לה ברכת שלום לבל אתפס כחסר דרך ארץ וכנוהג שלא כראוי לחבר בחברה השומרית. כבר קרוב אני לדלת חדר האוכל והנה-הנה אזיח את הדלת הנעה על צירה ואכנס אל אולם האוכלים, אך לפתע נהדפת הדלת כלפי ובפתח עומד לו מונדק. מונדק זה ברנש ארכני, גפיו דקיקות, פניו צרות וחרוצות קמטים של שמש. דרכו אצה לו, תמיד. בכל עת הוא נדמה כחש אל מקום כלשהו, כמי שחייו תלויים בכך שיגיע לאותו מקום מבעוד זמן. אלא שמרגע שהגיע לאותו המקום הרי מניה וביה מתברר שיש מקום חדש אליו יש לאוץ חיש בטרם יאזל הזמן. ובכן, עומד אני מול מונדק ומונדק עומד מולי. וכיוון שהוא ממהר הוא חש ומנסה לפנות לשמאלו ולעבור לידי, אלא שאני מציב את רגלי בדרכו כי גם אני חפץ להמשיך בדרכי. ואף זו צרה גדולה מאד, מונדק נוטה לצד האחר ואף אני כך. ולכן אנו מחוללים מין מחול משונה איש מול רעהו עד שעולה בידנו לפלס לנו נתיב איש-איש לדרכו. לסוף שנכנסתי לאולם האוכלים ונחה דעתי ושקטה נפשי.

letters

הוליווד בגליל המערבי

באוגוסט 1964 צילמו את הסרט 'יהודית' בגבעות שליד העיירה שלומי. היינו נוסעים לעבודה בשדות העמק ורואים את ה'קיבוץ' שהוקם לצורך הצילומים על צלע הגבעה. אני זוכר שבאחת מנסיעותינו לעבודה במטעי הבננות ראינו מטוס קל צולל שוב ושוב מעל לבתי הדמה ומשמיע טרטור מנסר כל אימת שהיה נוסק כדי להתכונן לצלילה נוספת. היה קיץ חם. היינו אז בגיל שבו התחלנו להתגבש לדמות המבוגרים שנהייה בעוד כמה שנים. הבנות נשאו, מי בבושה, מי בגאווה ומי בשוויון נפש לכאורה את ראשית הנשיות הרעננה שהחלה להתפיח את חולצות הבד המשובצות שחילקו במחסן הבגדים. בקיץ ההוא התאהבתי בענת. זו הייתה התאהבות ראשונה של נעורים, ביישנית, הססנית, גולמנית, מגושמת ובעיקר סודית. הוקסמתי מפניה היפות, קומתה התמירה והצמה הערמונית הארוכה שנגעה בדיוק בקו שבו מסתיימת הזקיפות הנהדרת ומתחילה ההתעגלות הנפלאה. כיוונתי את הליכותיי לחדר האוכל לארוחת הערב לשעה שבה תבוא גם ענת ואוכל לשבת איתה לשולחן. לקראת המפגש הצפוי שבו אוכל לשהות במחיצתה ולהגניב אליה מבטים, הייתי מרגיש מעין כאב מוזר לא בלתי נעים, בבית החזה, ומדי פעם נשמתי נשימה עמוקה כדי להקהות מעט את חריפותו. הקדמתי לבוא והצצתי מבעד לחלונות כדי לראות אם ענת כבר יושבת לשולחן. מצאתי רמזים בכל מבט ובכל מילה, הסמקתי לעתים תכופות, וחרדתי לרגע שבו יתגלה סודי. ענת הצטיינה במתמטיקה ובריקוד. אני הייתי חלש במתמטיקה ולא רקדתי בכלל. ההצטיינות שלה בתחומים שבהם הייתי אני כישלון מוחלט גרמה לה להיות בלתי מושגת עבורי, כך לפחות חשבתי. לכן, ההתאהבות הראשונה ההיא, הבוסרית, הפכה עבורי למקור של סבל. באחד מימי הקיץ ההוא בא עמי ואמר שמחר, סופיה לורן, השחקנית הגדולה, תבוא למטע התפוחים שלנו להצטלם לסרט. היינו אז בבריכת השחייה, אני זוכר שמהרנו לברר פרטים, מתי, היכן, ובעיקר אם נוכל לעזוב את העבודה וללכת לראות את הכוכבת הגדולה במו עינינו. עמי הרגיע אותנו ואמר שבשעה היעודה כל הקיבוץ יהיה במטע התפוחים. בשעות הבוקר המאוחרות של היום שלמחרת אמנם נהרו חברי וחברות הקיבוץ למטע התפוחים לחזות בהוליווד שבגליל המערבי. בקצה המטע, מול עץ תפוחים עמוס פרי, הוצב סולם. שני עוזרי במה ייצבו את הסולם שעליו עמדה סופיה לורן והשימה עצמה קוטפת תפוחים. אני נעזר בצילום ישן שמצאתי ברשת כדי להיזכר שהיא הייתה לבושה במכנסי חאקי קצרים, מהודקים בגומי לירכיה, חולצה כחולה שחשפה את כתפיה וזרועותיה ושוליה היו תחובים למכנסיים וכובע טמבל לראשה. שערה השחור האסוף אל מתחת לכובע בצבץ מתחת לשוליו הרחבים. סל התפוחים היה תלוי עליה בעזרת חגורה רחבה שחילקה את החזה לשתי גבעות נישאות. בתמונה היא עומדת על הסולם, העוזרים התומכים בו נמצאים מחוץ למסגרת הצילום, ומאחוריה נראים ענפי עץ התפוחים. אני זוכר שהתפלאתי לראות את הזרקור שהאיר את פניה למרות שהיה זה יום קיץ שמשי, ושיווה לקלסתרה גוון בהיר בוהק, והבליט את פיה הרחב ואת שפתיה האדומות. עוד אני זוכר שהצלם ניגש אל העץ, אחז בידו בענף עמוס תפוחי גרנד אלכסנדר, ושבר אותו בתנופה כדי להשיג תמונה טובה יותר. הגסות שבפעולה הזאת, האדישות לעץ ולפרי שעליו שטרם נקטף, נראתה לי אז, כשאני חושב עליה במושגים של היום, כסוג של חילול הקודש. מושג שאז טרם הכרתי, אבל הוא כנראה הכי קרוב ליחס שלנו אז לאדמה ולגידולים שהצמיחה הודות לעבודה הרבה שהשקענו בה. עמדתי בין כל אנשי הקיבוץ מסביב לאתר הצילום וחיפשתי במבטי את ענת. לא ראיתי אותה. צעדתי מעט לאחור וסקרתי את הצופים המצטופפים סביב. ואז הבחנתי בה, היא עמדה בגבה אלי, עם הצמה הארוכה שלה, המכנסיים הקצרים, התְפוּחים מסביב למותניים והדוקים לירכיים. לידה עמד בארי, מהשכבה הבוגרת. לא היה ביניהם שום מגע אבל המותן של ענת נטתה, נטייה מרומזת, כמעט בלתי מורגשת, לעברו של בארי. כאילו נשענה על רגל אחת ונתנה מעט מנוחה לרגל האחרת. כך הייתי הראשון לדעת שענת ובארי הם זוג. בארי היה מבוגר ממני בשנתיים והכוכב של קבוצת הכדורעף של הקיבוץ. האפשרות שללא כוונה מודעת הוא יעמוד ליד ענת שלנו הייתה מופרכת לגמרי, זה ברור, אבל הטיית המותן של ענת, הסימן הקטן הזה של קירבה שאישר את הקשר ביניהם, הוא שגרם לי לצער הראשון של אהבה נכזבת. אחריו באו אחרים כי הייתי מתאהב סדרתי. יום צילומים שלם הסתכם לבסוף בסצנה בת שניות ספורות בסרט הגמור, שאותו ראיתי רק כמה שנים לאחר שנערכו הצילומים ההם. הלכתי עם כל החברים והחברות בדרך העפר בחזרה אל הקיבוץ. בין הקולות הנרגשים המבטאים את רשמיהם מהיום המיוחד הזה שמעתי את קולו של מנק'ה אומר שלטעמו החזה של סופיה לורן גבוה מדי.

letters

יוסף והשנים החולפות

השנים חולפות, זהו טיבן וזה תפקידן. בחלופן מותירות הן תמורות בעולמנו. גם בעולמו של יוסף. ולא רק בעולמו. גם בעצם גופו והווייתו. לאיטן מתרחשות התמורות הללו. לא נבחין בהן מדי יום. אבל כך, בפסיעות זעירות, הן מוליכות אותו דרך תחנות חייו: מילדוּת, לנערוּת, לבחרוּת, לבגרוּת, לשיבה ואם יזכה לכך גם לקשישות. אכן כן, זו דרכן של השנים ואלה התמורות שהן נושאות איתן. ואיך נדע, מהרהר לו יוסף מתי מסתיים לו פרק חיים ומתחיל חדש? איך נדע שפסענו ועברנו משלב הנערות לשלב הבחרות? כיצד נבחין שהגענו לפרק השיבה שבחיינו? על כך יש לו המלצה מובהקת. לכו לכם אל אצטדיון הכדורגל, התערבבו לכם בקהל הצופים, ושימו את לבכם לקולות הקוראים לכם. והדברים פשוטים הם וברורים. לפני שנים רבות עמד לו יוסף בתור לקופת הכרטיסים שבאצטדיון. כאזרח מן השורה הקפיד הוא תמיד לעמוד בשורה ולהמתין בסבלנות לתורו לקנות כרטיס כניסה. והנה, בהתקרבו לאשנב הקופה, פנה אליו אזרח שלא מן השורה, כלומר, אחד שאינו חפץ לעמוד בתור, בזו הלשון: “ג’ינג’י, תקנה לי כרטיס, ג’ינג’י”. ג’ינג’י. אמנם רוב שערו עיטר עדיין את קדקודו בימים הרחוקים הללו, אבל ג’ינג’י? אף לא שערה אדמונית אחת נמצאה בין שערותיו. גם לא בלונדינית. הכיצד ג’ינג’י? ובכן, כך נודע לו כי ג’ינג’י היא פניית חיבּוּב לצעיר ולא כמדומה רמיזה לצבע שערו או גוון עורו. חלפו שנים ויוסף יושב לו בקהל וצופה במשחק. בהנאה הוא צופה, דומה שהייתה זו נבחרת ישראל ששיחקה ואולי אפילו נטתה התוצאה לטובתה. והנה פונה אליו אחד מהיושבים לידו ומבקש ממנו לתווך בינו ובין רוכל שלגונים המכריז על סחורתו ולהעביר לו מעות בתמורה לשלגון קר ומתוק. וכך אומר הוא: “דוֹד, תביא לו הכסף, 'בקשה דוֹד”. דוד. אמנם זכה כבר יוסף שתהיה לו אחיינית. אולי אפילו שתיים. אבל מניין לו, לחובב השלגונים, הידע על כך? האם הוא מצוי במשפחתו של יוסף? ובכן לא. דוד, כך למד, היא פניית ליבּוּב לאדם בגיל העמידה. הנה כך. אין הוא עוד ג’ינג’י. הוא כבר דוד. ועוד ממשיך יוסף ומבקר לעתים באצטדיון. אין הוא צריך עוד לעמוד בתור לקופת הכרטיסים. כל שעליו לעשות הוא להעביר מסרים אלקטרוניים ממחשבו האישי אל המרחב הקיברנטי ומקץ יומיים ינחת הכרטיס בתיבת הדואר שלו. וזה יפה וגם נוח. וגם האצטדיון מצוחצח ונעים. וחדרי השירותים נקיים וקרובים. וחוויית הצפייה משופרת. והנה צופה מבקש לעבור בשורת המושבים כדי להגיע לכיסאו ולשם כך עליו להטריח את יוסף שיקום ויפנה לו מעבר. וכך פונה הוא: “אפשר ‘בקשה לעבור סבא’לה?” סבא’לה. נעמיד פה דברים על דיוקם. כאשר נאמרו הדברים לא זכה עדיין יוסף לחבוק נכד בידיו. ובכן, טכנית עדיין לא היה סבא. אבל פדחתו קרחת ובוהקת ואף במעט השיער המקיף אותה מצדדיה כבר זרקה שיבה. על כן, סבא’לה. והנה כך, נפרשת לה מסכת חיים שלמה ביציעי האצטדיון. מג’ינג’י לדוד ולסבא’לה. כלומר מבחרות לבגרות ולשיבה. ואין לו ליוסף אלא לתפוס את מקומו ביציע, ולהטות אוזן לפונים אליו, ולהתבונן בזמן החולף ובתחנות חייו החולפות איתן.

letters

רחל

הזמן מתעלל בה, אינו מניח לה, מזכיר את נוכחותו המתמידה, את זחילתו הבלתי הפיכה, העקשנית, התכליתית. לאחרונה החלו חפצים לתבוע לעצמם ריבונות מרגע שנטלה אותם רחל לידיה. אחזה בכוס והיא נחלצה מידה והתנפלה על הרצפה, בקול צלצול התפזרו רסיסי גופה לכל העברים. הנה החזיקה בצלחת וזו, מעשה שטן, קפצה לה לתוך הכיור במין ניסיון התאבדות שלא צלח, רק רסיס חרסינה קטן ניתז משוליה. ביושבה לפני המראה כדי לסוך את פניה וצווארה במיני קרמים ותמרוקים, התגלגל לו פתאום מכסה של צלוחית משחה משולחן האיפור אל הרצפה, בחפזונה לעצור בעדו הסיטה מבלי משים את ידה ופגעה בצלוחית עצמה שבתגובה זינקה אף היא מהשולחן וצללה מטה, מפזרת את תכולתה השמנונית על פני כיסוי סאטן, שידה וכיסא. לרגע מבליחה בראשה מחשבה ומשנהו היא אובדת ושוקעת לתוך סבך עבות של הגיגים ושרעפים, ערב רב של תהיות, חששות, ספקות ודאגות. אתמול מצאה עצמה עומדת בפתח אחד מחדרי הבית, בטוחה הייתה שיש משהו חשוב מאד אותו היא צריכה לעשות בחדר אך הנה חמק ממנה, ועכשיו היא ניצבת כמי שנתבלעה דעתה ואינה יודעת מה תעשה. האם אני הופכת להיות כמו אמי? לפני שבוע הסיעה את אמה בכביש שש. "זה כביש חדש," אמרה האם. "מה זה פה? כפר ערבי?" "אימא אנחנו נוסעים בכביש הזה תמיד." "לא-לא-לא זו פעם ראשונה שאני נוסעת כאן." הראש שלי מלא מחשבות היא מהרהרת, אין בו יותר מקום לאף מחשבה נוספת, וכדי לפנות את המקום יש להיפטר ממחשבה קיימת. ותמיד זו המחשבה החשובה ביותר שמפנה את מקומה למחשבה החדשה ומשום שהיא עסוקה במחשבותיה היא מניחה את הלחם במקרר ואת גביע הקוטג' במקפיא. גם בתוך שנתה ראשה מלא במחשבות, הן אינן מניחות לה. מגיחות ומציגות עצמן בפניה בדמות חלומות בלהה. רק עצמה את עיניה וכבר היא נקרעת מתוך שנתה ונאנחת בקול, "די אני לא יכולה יותר". לאחרונה היא מהרהרת במוות. לפני שבוע ביקרה את שכנתה מהקומה שלמטה לניחום אבלים. בעלה נפטר. לקה בלבו, נכנס ויצא מאשפוזים, ויום אחד נסעו שניהם לביקור ידידים, עמדו לחזור ונכנסו למכונית אבל היא שכחה צעיף אצל הידידים וחזרה לקחתו. בשובה כבר לא היה בין החיים, מת בחטף. "אני בת שמונים ושתיים ולראשונה בחיי ראיתי אדם מת. זה היה נורא," השכנה דיברה כמתוך חלום. מאז פוקדים אותה מתים בכל לילה, היא מזדקפת פתאום ומעירה את אישה הישן לצידה, "תבטיח לי שתמות אחרי." "אני מבטיח," הוא מלעלע וחוזר לתנומתו. מראות וקולות מתקופת הילדות מסתערים עליה ללא כל אזהרה. אתמול הלכה לה על המדרכה ופתאום קמה לעיניה בחיות תמונה שלה ושל חברתה הולכות בשדה, קוטפות פרחי סביון שהלבינו ונושפות על עטרות השיבה בקריאות "סבא-סבא פוּוּוּוּ". אחד לאחד מתים עליה כוכבי הקולנוע שעטרו בצעירותה את ארון הבגדים שבחדר המגורים המשותף לה ולחברתה בקבוצת הנעורים. "שמעת? טוני קרטיס מת." היא אומרת לבן זוגה, "גם הוא היה על הארון?" הוא שואל. אט אט מתפוגגת ההבטחה ליופי שאינו כלה ולנעורי-עד שהתגלמה בתמונות הזוהרות שנגזרו מ'עולם הקולנוע' המנוח, והודקו בנעצים לדלתות הארון. היא מתבוננת בדמותה שבמראה ומתאבלת על עור לחייה החלק, על רעננות צווארה הארוך, ועל ברק שערה ששינו את טעמם ובחרו למרר את נפשה במראם העדכני, הדהוי. בהחלטה נועזת, קוראת תיגר, החליטה שלא לצבוע עוד את שיערה ולהקנות לאפור חזקה מוחלטת על עטרת התלתלים האופפת את ראשה. בכל שבוע היא נפגשת עם חברותיה לעבודה, גמלאיות כולן, כמוה. את מיטב שנותיהן עברו ביחד, מכירות האחת את רעותה מלגו ומלבר. יחסיהן עברו טלטלות ותהפוכות, שנאות וקנאות לצד חיבות וידידות עמוקה. היום שורה על מפגשיהן רוח פייסנית של מי שעברו יחד את רובה של הדרך ובעיקר את הקטעים המסוכנים שבה, והגיעו אל המישור השלו, הנינוח, של קפוצ'ינו ופרוסת עוגה, ושיחה נעימה על צרות של אחרים בשולחן הקבוע של 'הבנות'. בבית הקפה הן יושבות ומספרות זו לזו, על בגד שקנו, על נסיעה שממנה שבו, על תלאות גידול הורים ישישים ועל נכדים. רחל מחכה לנכד. שנים רבות היא מחכה לו. שנים היא מתכוננת לתפקידה הסבתאי, ומתאמנת על ילדי השכונה, מכריזה על עצמה כסבתא מאומצת, שומרת בביתה ארגז מלא בצעצועים וכוננית עמוסת ספרים לטף עבור מי מהם שייתפתה להעביר שעה קלה במחיצתה. כבר שנים היא מדמיינת כיצד תוביל בעגלה את נכדה ותביט בגאווה לא מוסתרת אל פני האנשים המציצים אל מתחת לסוכך המצל על פניו. כבר שנים היא רואה בעיני רוחה כיצד היא מלווה אותו בצעדיו הראשונים, משגיחה עליו בגינת המשחקים, בבריכה, בפינת החי. כבר שנים היא חולמת כיצד היא שרה לו, קוראת באזניו, מלמדת אותו משחקי ידיים, ומתמוגגת למשמע מילותיו הראשונות. היא מכינה לו מקום. בלב שלה היא מכינה לו מקום. אוי, כמה מקום שיש לה בשבילו. דונמים של מקום שהוא יכול ללכת בו לאיבוד באלף דרכים, שם בלב שלה. וגם נכדה זה בסדר. לא שיש לה העדפה. אבל הם, הילדים שלה, עצלנים. לוקחים את הזמן, לא מזדרזים. אין מה למהר, קודם לימודים, קודם נסיעות וטיולים, קודם בילויים, קודם עבודה, שום דבר לא בוער. שום דבר חוץ מהמקום בלב של רחל שבוער מתשוקה ללחי עגולה ורכה שתיצמד לצווארה, לרגליים קטנטנות שמנמנות שתלטף בידיה, לריח תינוקות מתוק, לידיים שיינשאו אליה, לפה עגול ורך שיהגה את המילה – סבתא. רחל מביטה בבן זוגה ותוהה, מי האיש הזה? ארבעים ואחת שנים הם דרים תחת אותה קורת גג ופתאום הזרות הזאת. הוא יושב לו בכורסה בסלון ובוהה במרקע עליו מתרוצצות דמויות קטנות במדים צבעוניים במרדף נצחי, חסר תכלית, אחר כדורים כאלה ואחרים. מי האיש הזה? את שיער ראשו לא עלה בידו לגדל לאורך זמן ומרביתו נשרה, מותירה אך זר קלוש הסובב את קרקפתו העירומה, הבוהקת. אניצי שיער זיפני מזדקרים מאוזניו. גופיה לבנה לגופו, אינה מסווה את בטנו המתעגלת, עור פניו רפוי, מושך את תוויהם כלפי מטה, ומשווה לו חזות עגמומית. מדי פעם הוא משמיע אנחה של תרעומת כלפי הדמויות שעל המסך על שאינן טורחות דיין ואינן מואילות להפיק רצון מלפניו. יחד חצבו לעצמם את הדרך, יחד חמקו ממהמורות שאיימו לקעקע את מפעל חייהם, כבר הגיעו אל הפרק האחרון, הילדים עזבו, המשכנתא שולמה. ועכשיו מה? אדם זר יושב אצלה בסלון. לאחרונה היא נאלצת לחזור על דבריה שוב ושוב כדי לקבל ממנו מענה, ואיננה יודעת אם אינו מקשיב או שנחלשה שמיעתו. רחל בוחנת את דמותה בראי, האם גם היא הפכה להיות זרה לבן זוגה? מכריה מחמיאים לה על ה"לוק" החדש שלה, שיער השיבה המתולתל המתאבך מתחת למגבעת קיץ לבנה עטורת סרט שחור, משקפיים חדשים, חולצה שחורה, טבעות לאצבעותיה. והוא? האם נתן את ליבו לחזותה העכשווית? אתמול ישבה בבית הקפה וחיכתה לחברתה. מולה התכופף מלצר כדי להכשיר שולחן לקראת לקוחות חדשים. מבטה של רחל נתעה אל גבו של המלצר, אל שני הרכסים הארוכים של שרירי הגב שעמק עמוד השדרה חוצץ ביניהם. המלצר הרים את ראשו והבחין במבטה הבוהה, "הכל בסדר? להביא לך עוד משהו?" "הכל בסדר, תודה," אדמומית מכסה את לחייה. אוי, היא אומרת לעצמה, אני כבר כמעט זקנה, להיכן אוליך עכשיו את תעצומות הרגש האלה?

letters

קטעים

איש אחד ששמו אופק, מקודם זומרפלד, אכל את הלבן שהגישה לו אשתו ואמר, עכשיו אני מת. הניח את ראשו על השולחן ומת. הלווייתו נערכה בבית העלמין ירקון ביום שלישי (וכלל לא סיפרנו על הלבן שנשפך, קצתו על השולחן וקצתו על הרצפה). על המדרכה לפני בית הקפה הלך שחקן כדורסל (בעיתון נכתב שקומתו מגעת לשני מטרים ועשרה סנטימטרים). אישה שישבה ושתתה קפה הסתכלה עליו והלסת שלה צנחה. מה שאלוהים נותן לבני אדם, הפטירה. בהיותי במדינת אוסטריה ראיתי את שם משפחתי מתנוסס על נכסי דלא ניידי בוינה ובזלצבורג. ידוע במשפחתנו שסבי, יהושע מאיר אלטמן, שנולד בעיר אולנוב, בן למשפחת סוחרי עורות שהתרוששה, שירת בצבאו של הקיסר ירום הודו באוסטריה. הרהרתי בכך שאמנם היה טוראי זוטר שבזוטרים אבל אולי צבר נכסים בדרך פלאית כלשהי. התברר שלא. אדם אחד, נניח ששמו ישעיהו, פתח חשבון משתמש בטוויטר. הוא קרא הרבה ציוצים, כולם סיפרו את האמת על העולם שלו וגם על עולמות אחרים. אבל אף אחד לא הזהיר אותו מפני אמת עודפת, וידוע לכל שעודפי אמת יכולים לגרום להרעלה מסוכנת של הנפש. ישעיהו שלנו לקה בהתמכרות קשה והיה מבלה בטוויטר את ימיו, את צהריו, את ערביו ומקצת לילותיו. סופו שהעתיק את מגוריו לטוויטר . משפחתו וחבריו ספדו לו, חבל על דאבדין. יש אישה שאומרת כל הזמן, אני לא מאמינה שאני חיה. מהיכרות אישית אני יכול לומר לכם שאצלה זו רק צורת ביטוי שכזאת, מצד שני אולי בעצם יש בדבריה אמת עמוקה הנוגעת גם לי, גם לכם, גם לכל המין האנושי, וגם למינים שאינם אנושיים כלל. בימים האלה מלאה הארץ אנשים בחליפות העוסקים בהפרחת הבטחות ומפליאים לספר כמה טוב יהיה אם רק נקפיד לשים פתק כזה וכזה במעטפה ההיא. וזה מזכיר לי בדיחה ישנה מברית המועצות של פעם, שפשטה לה שמועה כי במוסקבה מחלקים מכוניות. חינם. התקהלו האנשים ובאו אבל אז הסתבר שלא במוסקבה אלא בקייב, לא מכוניות אלא אופניים ולא מחלקים אלא לוקחים. ברחוב שינקין בגבעתיים יש חנות ספרים מיד שנייה. בתוך החנות אפשר ללכת רק בהליכת סרטן כי הספרים הם בעלי המקום והאנשים – אורחים מזדמנים. בעל החנות סיפר לי שהתגלגלה לידיו הגדה של פסח שהוציאו בבריגדה היהודית. הוא ביקש לתרום אותה לוועד למען החיל אבל בוועד אמרו שיש להם כבר מספיק הגדות. העמיד את ההגדה למכירה פומבית של חפצי יודאיקה וקיבל תמורתה 2000 דולר. אדם הולך ברחוב מוכה שמש, אוויר מהביל מסתנן בינו ובין חולצתו. האדם פונה ונכנס לחנות. הוא פותח את הדלת, הרגע הזה שבו הוא חוצה את הקו המפריד שבין החוץ הלוהט ובין הפנים הקריר, המוצלל. הרגע שבו משב אווירו הצונן של המזגן פוגש את זיעת מצחו. הוא נושם נשימה אחת עמוקה. אישה יוצאת מהסופרמרקט, בידיה שקיות עמוסות מצרכים. השקיות מושכות את ידיה מטה. הידיים מושכות את הכתפיים, הכתפיים כופפות את הגב. הגב מכביד על הברכיים, הברכיים שולחות איתותי כאב אל הראש. הראש נרכן, טיפת זיעה גולשת מהמצח. אישה יוצאת מהסופרמרקט. איש עומד מאחורי תחנת האוטובוס. האוטובוסים באים ונוסעים בזה אחר זה אבל הוא ממשיך לעמוד. לראשו כובע קסקט אפור, הוא לובש מכנסי טרנינג סגולים ונעלי ריצה בצבע צהוב זרחני. על כתפו תלוי תיק בד עליו הוא חובט קלות מדי פעם כמוודא את קיומו. רוכב אופניים מאט כדי שלא לפגוע בו, אבל הוא אינו זז ואינו מפנה לו את הדרך. לאיש קוראים ויקטור. פנחס ורחל היו נשואים כבר חמישים ושתיים שנים ועוד חודש ושלושה ימים. בכל בוקר הם נהגו לספר זה לזו את חלומות הלילה שלהם. לאחרונה הם גילו שהם חולמים בלילה את אותו החלום. מאז הם מתווכחים בכל בוקר, למשל, האם השמלה של האישה בחלום הייתה אדומה או צהובה. ליד תחנת המוניות באתונה ישבו הנהגים ושיחקו שש בש. הסדרן קרא לעבר אחד מהם, סטברוס! יש לך נוסע! אבל סטברוס עמד לנצח ולא יכול היה להפסיק. רק רגע הוא אמר, אבל אז הוא הפסיד והיה חייב להתחיל משחק חדש כדי לגמול למיכאליס על ההפסד. ואחרי שניצח היה חייב לשחק עוד משחק כי מיכאליס היה צריך לגמול לו. והנוסע? מנולו לקח אותו. וואיל, האח שלוקח דמים בקופת חולים למד ארבע שנים מוסיקה באוניברסיטה. הוא יודע לדבר על ההבדלים שבין המוזיקה הסורית, המצרית, העיראקית והאלג'יראית, על מוסיקה עירונית ומוסיקה כפרית, על הכיוון של הכינור המזרחי לעומת המערבי, ובינתיים הוא גם לוקח דמים. געגועי לבודפשט. פעם נסעתי לבודפשט ולקחתי מלון וכל משך שהותי בעיר לא יצאתי את חדרי ורק התגעגעתי לבודפשט.

letters

אדומים וצהובים

שתי קבוצות ספורט יריבות יש בעיר תל אביב. האחת מדיה אדומים והשנייה צהוב היא לובשת. ייאמר מיד, לבי עם הקבוצה אדומת המדים ואני שמח בניצחונותיה ובה בעת אני מייחל בכל לב למפלתה של הקבוצה הצהובה. כי ככה זה ביריבות ספורטיבית. באצטדיון, לובשים אוהדי שתי הקבוצות את מדי הקרב שלהם, מצטבעים בצבעי המלחמה, ונעזרים בכוחות הסדר והביטחון כדי לשמור על מרחק בטוח אלה מאלה. אבל בזמנים שבין המשחקים מנהלים אוהדי שתי הקבוצות את חייהם זה לצד זה בעיר תל אביב, ולא אחת יקרה שיריבים ספורטיביים מושבעים ייקלעו זה בדרכו של זה, במהלך עסקה מסחרית, מתן שרות כלשהו, או אפילו מפגש רעים. כזאת אירע אף לי לא פעם. הנה לפני שנים מספר פוגש אני אדם צעיר בסוכנות לממכר כלי רכב, הוא מבקש למכור לי מכונית חדשה. שיחתנו נינוחה ולבבית, ובבואנו לקיים את הליך המכירה הוא מגלה את שמי – אלטמן. האם יש קרבה בינך ובין עמרי אלטמן, הוא שואל. ודאי שיש. עמרי הוא בני. אלא שהוא מכוון לעמרי אלטמן אחר, שחקן צעיר, כוכב בהתהוות כמדומה, גדל בשורותיה של הקבוצה הצהובה ועושה הוא חיל במדיה. הנה כי כן מתברר כי מוכר המכוניות הצעיר כרוך אחר צהובי המדים וכורך הוא צעיף צהוב לצווארו מעת לעת. וכבר משיח הוא באזני את עומק צערו, שהלא עומדים היינו בעצם ימיהם הגדולים של האדומים תחת אלי גוטמן וזה שנים לא טעמו הצהובים טעם ניצחון בדרבי. וכמעט הייתי מיצר בצערו ומתנדב להעניק לו בדל ניצחון בסיומה של עונה במשחק המשוחק לשם כבוד התקנון בלבד. או תיקו בגביע הטוטו, או לפחות ניצחון על קבוצת נערים א' שלנו. אך מיד אספתי עשתונותיי ותהיתי, כלום היה הוא אוצל לי ניצחון פורתא שכזה? לא ולא שהרי מכביסט הוא. אלה לא ישבע ליבם בניצחונות. אלה נוהגים בניצחונותיהם גבהות לב כמי שזכאים להם מעצם היותם צהובים. והנה עוד מפגש שכזה, עלם חביב, זקנקן לסנטרו, והוא מסייע לי להתגבר על תקלה במחשב הנחוץ לי לעבודתי. והרי הפתעה, גם הוא נוהה אחר לובשי הצהוב. עוד ועוד פוגש אני אנשים שליבם צהוב. הנה מפקד בכיר בצבאנו, צהוב. הנה קולגה שעיסוקו כעיסוקי, צהוב. הנה שכן בכניסה הסמוכה, צהוב. והרי פליאה. כל אלה, הצהובים, אנשים רגילים הם. טובי סבר, נעימי שיח, מאירי פנים, אפילו כלפי שאדום מובהק אני. אנשים טובים. והרי פליאה נוספת. אם אנשים טובים הינם כיצד זה שהם כל-כך טועים? כיצד זה שליבם מסיט אותם רחוק כל-כך מהצבע הנכון? והנה הרהור נוסף. אולי לא הם הטועים? אולי אני הוא הטועה? אבל זהו הרהור מטריד. הרהור של כפירה בעיקר. הרהור שיש לסלקו מיד טרם יקנה לו אחיזה כלשהי. אי אפשר כלל להעלות על הדעת אפשרות שכזו. ולמרות זאת הנה עלתה. ופה יש מקום להרהור נוסף. יש לומר, ביושר, שאני שמח למפגשים המזדמנים הללו עם האוהדים הצהובים. הלא השיחה על מושאי אהדתנו, למרות היריבות המרה, היא מהנה, מפיגה את טרדות היומיום ומספקת אתנחתא של נחת רוח, לי וגם להם. וביני לביניכם, מפגש עם מי שמכיר כמוני טיבה של אהדה לקבוצה אהובה עדיף עד למאוד על-פני שיחה עם מי שלבו ערל ככל שהדברים אמורים ביריבות ספורטיבית. כי הרי לא יבין ערל הלב שמחת ניצחון מהי וגם לא טעמה של אכזבת הפסד. הצהוב יבין. וערל הלב לא ירגיש אף פעם את התרגשות הציפייה שלקראת משחק, את הרגע שבו נכנסים לאצטדיון, כר הדשא הירוק נגלה לעיניים, מוקף בהמון הצבעוני המנופף בדגלים, בצעיפים ובכרזות. הצהוב ירגיש גם ירגיש. וכאן הגענו להבנה חשובה. הלא הצהוב ואני, זקוקים אנו זה לזה. הרי ללא תוגתו לא תהיה עליצותי שלמה, והוא לא תהיה שמחתו שמחה ללא עצבות לבי. האם לא אמור אני להכיר לו תודה על כך שהוא, בעצם היותו, מקיים בידי את האפשרות לחוות את רכבת ההרים הרגשית הזו, להתמכר בכל מאודי לשריטה המשונה הזאת, האהדה לאדומים? האם לא אמור הוא להוקיר אותי בה במידה כתמונת ראי של השריטה הצהובה שלו? ותגידו אתם, האין זו אחווה? הנה כי-כן, אדומים וצהובים, אחים אנחנו. אחווה משונה משהו, נחוצה היא מפלתי כדי שישמח בניצחונו, וניצחוני חסר טעם יהיה ללא תבוסתו. ואף על פי כן, אחווה היא. כי הדדיות מופלאה זו היא המכניסה טעם לחיינו, אדומים כצהובים.

letters

החינוך הפוליטי שלנו

מילדותנו קיבלנו חינוך פוליטי מובהק. האויב הגדול היה בן גוריון ומפלגת מפא"י. אם שניים מאתנו היו מתקוטטים היו חברי הקיבוץ גוערים: אל תרביץ לו, הוא גם כן ממפ"ם. את בן גוריון שנאנו בחפץ לב, היינו מחקים את דיבורו ושרים מם, מם הצביעו מם – די, די שלטון מפא"י. לקומוניסטים ולחרות היו שמורים אצלנו נאצות מיוחדות, אבל אלה היו נאצות של זלזול. בגין, וילנר וסנה היו בגדר שחקנים זוטרים שאין להם באמת משקל בזירה הפוליטית. בתום כל מערכת בחירות היינו בודקים את התוצאות בקלפי של הקיבוץ. כולם הצביעו תמיד למפלגה הנכונה פרט למתי מעט דיסידנטים, ידענו לנקוב בשמו של כל אחד ואחד מהם פרט לנעלם אחד שהיווה עבורנו מסתורין בלתי מפוענח. היו שני קומוניסטים שבחרו ק'. בין מערכות הבחירות כיהנו כחברי קיבוץ מן השורה, טובי מזג, אנשי עמל, ממלאי תפקידים בקהילה, אבל בתום ספירת הקולות היה מתבהר שוב ושוב אופיים הבוגדני, החותר תחת עוצמתה הפוליטית של מפלגת הפועלים שלנו. היה פתק אחד של ת"ו, כלומר אחדות העבודה. ידענו שהוא שולשל למעטפה על ידי ותיק מהפלמ"ח שנפשו דבקה בנפש מפקדו ללא הפרד ובשל הנאמנות הזאת מחלנו לו. היה גם פתק אחד ח', של חירות. בעליו של הפתק לא היה חבר קיבוץ אלא הורה, כלומר אביו של אחד מהחברים שהתגורר בקיבוץ. והיה פתק אחד של האויב המר שלנו א', מפא"י. את זהותו של המצביע הסורר הזה לא הצלחנו לפצח. חשדנו בכולם, אף אחד לא יצא נקי מתחת חקירותינו. אפילו הפונקציונרים, פעילי המפלגה, נושאי התפקידי בתנועה הקיבוצית, נדמו בעינינו כבוגדים בפוטנציה, כאנשים המאיימים לפורר את הקולקטיב האיתן שלנו, הדבק בקו הפוליטי הצודק והראוי. קיצורו של דבר, מעולם לא גילינו מיהו המצביע שסרח בכל מערכת בחירות וקלקל את השורה הישרה כל כך של הקיבוץ שלנו. בימים האלה ממרי צו התנועה שהעכירו את התמונה האחידה, הצלולה, הבהירה, השפיעו קשות על נפשותינו הרכות. אפשר לומר שהשקפתנו הפוליטית שהתעצבה בימים האלה עסקה יותר בסוגיות של אמונה וכפירה בעיקר, פליאה היא איך צמחנו להיות נשים וגברים בעלי עמדה ריבונית משלהם שאחראים רק בפני עצמם על הפתק אותו הם משלשלים למעטפה.

letters

שמאלני

יוסף הלך לו לאיטו ודעתו פזורה. זה עתה היה עד למחזה טורד מנוחה, והיה הופך בו והופך כמנסה לרדת לשורש העניין. כמדי יום הלך לו לתומו במרכז המסחרי, נותן שלום למכרים, מהנהן למודעים, אנשים עסקו בענייניהם, נכנסו ויצאו מבתי המסחר, ישבו בבית הקפה, נעצרו לשוחח עם בעל הפיצוצייה, לכאורה הכל נוהגים כמנהגם. אלא שאדם אחד פרע את השלווה הלכאורית, השגרתית. הוא הלך בצעדים מהירים, עיניו נעוצות באיזה אופק נסתר, ידו האחת מצמידה טלפון לאזנו וידו האחרת חותכת את האוויר בתנועות חדות. "עזוב אותך ממנו," הוא צעק אל איזה נמען אלמוני מצדו השני של הקו, "זה שמאלני זה, אם אני שם עליו את היד אני שובר לו את כל העצמות!" יוסף נחרד, מי הוא זה, השמאלני, שסכנת שבר עצמות מרחפת מעליו ומה עשה שהפך אותו לנשוא ההודעה האלימה הזאת? היה מהלך על המדרכה שקוע בהרהוריו וכמעט שלא שם ליבו לכך שרוכב קורקינט חשמלי נאלץ לבצע בגללו עצירת חירום שבשלה כמעט התנגש בגדר אבן שלצד המדרכה. הרוכב הצעיר שאזניה נעוצה באזנו צעק כלפי יוסף, "תסתכל איך אתה הולך, יסמולני דפוק." יוסף כמעט נבהל, הוא הביט לאחוריו ונוכח שאין איש אחר אליו התכוון הנער הרכוב, אלא אליו עצמו. אני? שמאלני? חשב לעצמו. ועוד חשב, איך הפך הנער את הש' השמאלית לס' וחיבר את הברת הקריאה יא למילה עצמה ובכך יצר חידוש לשוני מסוגנן. מוטב שאלך דרך הגינה הציבורית, חשב יוסף, הרי כאן על המדרכה אני מסכן כמדומה, רוכבים צעירים על כלי רכב חשמליים. הוא פנה לעבר הגינה ושם את ליבו לצמחיה השופעת, הירוקה, ששגשגה בהשראת הגשמים שירדו זה מקרוב. מטפלת נוהגת בעגלת תינוק פסעה מולו וחייכה כאשר נרכן לראות את פני הגוזל הישן בעגלה, עטוף בשמיכה חמה, כובע צמר מגן על אזניו מפני הקור. דומה עליו שנרגע מעט מההתרגשות שתקפה אותו ורוחו נחה. אבל מה זה? כלב גדול פרץ פתאום בריצה לעומתו, נוהם ומרייר בלסתות פעורות, ואם לא היה נקטע זינוקו בשל משיכת רצועה בצווארו אין ספק שהיה מסתער עליו ונועץ בו שיניו. כיוון שנמלט ממנו טרפו, נעמד על ארבעותיו, ונבח לעומת יוסף כאחוז טירוף. "סליחה," אמרה אישה גוצה שאחזה בידה את קצה הרצועה, אותה הרצועה שעצרה את החיה בעיצומה של ההסתערות. "אני מצטערת, הוא בטח חשב שאתה שמאלני, בעלי טוחן לו כל היום בראש 'תפוס ת'שמאלני הזה'," היא חייכה אל יוסף ומשכה ברצועה, "בוא ביבי, בוא!" קראה אל הכלב. מוטב שאחזור הביתה, חשב יוסף לעצמו, היום הזה התחיל רע, נמשך לא טוב ועוד יסתיים באסון לא עלינו. בפתח הבניין פגש את השכן, "שלום לך," הפטיר לעומתו. השכן בחן אותו במבט חשדני, התעכב על נעליו המרובבות בבוץ מההליכה בגינה הציבורית, והורה עליהם באצבעו, "אל תדרוך בנעלים האלה על המדרגות, רק עכשיו שטפו אותן." יוסף נעצר והביט בשכן, חימה פתאומית עלתה בו, מבעבעת, רותחת. הוא הניף את אגרופו להנחיתו על ראש השכן וצעק, "ט...ט...ט... טוס לי מהעיניים ש... ש... ש... שמאלני אחד!"

letters

הגיבורים

זהו הסיפור על הגיבורים שבנו קיבוץ. אנשי עמל ויזע, פועלי חרושת ועובדי אדמה, פִּינייֶק, והֶנייֶק, ולוֹלֶק, וסטַשֶק, ושֹימֶק ואברמק ומוֹצִיק. אנשי חזון ומעש, לוֹבְקֶה, וקוֹלקֶה, ויוּדקֶה, ועֶמקֶה, ומָנקֶה, ושִיקֶה, ובּוֹמקֶה קטן ובּוֹמקֶה גדול (שהיה גם הוא בעצם קטן). וגיבורות. נשות החיל הניה וז'ניה, ופניה ומניה, וברוניה, והָנקָה, ודוֹרקָה, וציפּקָה, ומָשקָה, ופֶּשקָה, וזלָטקָה, וּפרוּמקָה, וְסוֹנקָה וחָיְקָה. והנה אני, אזרח ותיק אחד, לספר מעט מעלילותיהם באתי. אנשי עבודה היו. בבוקר מוקדם מתייצבים לעבודת יומם, בערב לאחר המקלחת היו מקבלים את פני ילדיהם ולאחר ההשכבה, היו מתאספים במועדון, להאזין לרדיו, לשחק שחמט ולהתווכח על נושאים שברומו של קיבוץ ועולם. וגם על זוטות היו מתווכחים. ובלהט היו מתווכחים. והיו מתייצבים כאיש אחד לשיחת הקיבוץ במוצאי השבת, וטוענים טענות, וטענות שכנגד, וכנגד הנגד. מתקני עולם היו, לוחמים למען הרעיון. ובשם הרעיון היו מתייצבים באחד במאי בחולצות לבנות ובדגלים אדומים לתהלוכה. ברחוב החלוץ בחיפה העיר היו צועדים בגאווה לקול קריאות הלעג של ההמונים הצופים. ואף זכה פעם אחד מהם להיחבט למען הרעיון מאלת שוטר בראשו. ונזדעזע מוחו, ובאישון לילה הקיא את נשמתו. וביום הבחירות לכנסת היו מתייצבים איש-איש, ואישה-אישה בקלפי שבחדר המזכירות, והיו מטילים כולם את הפתק הנכון לתיבה, הלא הוא הפתק של מפלגת הפועלים. והייתה השורה אחידה לבד משניים שדבקו במפלגה הקומוניסטית. אמנם אף היא כמדומה מפלגת פועלים אך לא זו הנכונה. והיה מעשה בדלקה שהתלקחה בבית הילדים. וחיש מהר אצה רצה ליבְּקָה לצלצל בפעמון. הלא הוא הפעמון הקורא לחברים להתכנס. לאכול, להתווכח, לחגוג וגם בעת הצורך להזדעק לעזרה. ונותר רוֹמֶק לבדו ללחום באש. והיה מחלץ בידיים יחפות רהיטים לוהטים מהלהבות, והיה חובט בשק רטוב באש, והיה נוטף זעה מגופו עב הבשר ומתנשף ומשתעל ולא נח ולא שקט עד שגבר על השריפה. ואז, כן אז, הופיעה פלוגת החברים הכבאים. כלי הכיבוי על כתפיהם, בשורות סדורות, בשלשות, צועדים בסך, נעליהם נוקשות בקצב אחיד על כביש האספלט היורד לכיוון בית הילדים. אבל רק את רומק התשוש ראו הם יושב ומשיב נפשו למול הקירות המפויחים. לא נותרה עוד אש לכבותה. רומק אחד עשה את עבודתה של פלוגת הכבאים כולה. רומק אחד קלקל את השורה. ואין תמה, הרי גם בקלפי היה חורג מהשורה ומצביע למפלגת הפועלים הלא נכונה. וכאשר הקימו בקיבוץ קבוצת כדורעף וצעירי דור הבנים הפליאו לנתר ולהנחית על המגרש קמו הגיבורים גם הם והקימו את מועדון הכדורעף של שבת, הלא הוא מועדון ארבע וחצי. וכולם שיחקו. הנה למשל בּוֹנייֶק. כחוש, כפוף, שיערו המקליש צונח על מצחו, עינו האחת עצומה מחמת העשן המתמר מהסיגריה שאינה משה מפיו. וגם על המגרש אינו נפרד מהסיגריה. עומד הוא בפינת המגרש הרחוקה ועוקב בעניין אחר חבריו המושכים, סוחבים, הודפים וחובטים בכדור. והנה, הנה הכדור עף לעברו. ממהר בונייק ומחיש את הסיגריה שבידו אל בין שפתיו, מותח זרועותיו כלפי מעלה, ואץ לקבל את פני הכדור. אך אבוי, לא חישב היטב את מעופו והנה הכדור הסורר חולף מעל ידיו הפשוטות ונוחת מאחוריו בתוך תחומי המגרש. "אוּח יַפּוֹינְסקִי בּוֹך" היה מפטיר אז בונייק קללה עסיסית למרבה עליצותם של הילדים הצופים במשחק. והיו מטפחים את ילדי הקיבוץ לאהבת ספר, ולידיעת השפה העברית. והיו מקנים להם את ההיגוי הנכון. והיטב ידעו ילדי הקיבוץ שהעוף ההוא שכרבולתו האדומה משתפלת לו על מקורו ועטרת נוצות זנבו נפרשת בכל תפארתה כאשר הוא מדרדר בקולו אדראדראדר, תרנגול חוֹדוּ הוא. וכאשר מי מהם היה מתרברב בכוחו טרם שהפגין אותו הלכה למעשה היו אומרים לו: אל תגיד חוֹפּ. הלא היא דרך קיצור לומר אל תגיד הופּ לפני שקפצת. והיו מיטיבים לנגן. במנדולינות, במנדולות, במנדובס, וגם בקונטרבס. והיו מפליאים לזמר. לא היו עוד קולות ערבים כשלהם בליל הסדר מול שולחנות ערוכים, שורות-שורות, להנעים בשירת ההגדה של הקיבוץ. וגם במקהלה שרו, בקולות הרמוניים. וכשגדלנו מעט שרנו אף אנו יחד אתם בחג מחצית היובל שנחגג ברוב עם, ואף נשיא המדינה כיבד את החברים בנוכחותו. והיו בהם יודעי ספר, ומושכי בעט משוררים, ואמנים היו, ציירים ופסלים, והוגי דעות ששמם הולך לפניהם. וכתבו מאמרים לעיתון, הלא הוא העיתון של מפלגת הפועלים, שהיה מחכה להם בתיבות הדואר לקחתו עמם לחדריהם בתום העבודה וללמוד ממנו על המתרחש בעולם. והיה גם יוֹסֶק הנהג, גוץ חייכן, עליז תמיד, שהיה מסיע את החברים בוקר וערב לעבודתם וממנה, וערימות חציר היה מוביל, וכלובי עופות, וכדי חלב, וילדים לטיול. את כולם היה מסיע במשאית המֶק הירוקה, הישנה. והייתה פעם, כאשר עמד סיוֹמקֶה לנסוע בשליחות המפלגה לארץ זרה, וארז מזוודותיו, והעמיד אותן בשולי הכביש וחיכה להסעה, ובא יוסק בנסיעה לאחור ודרס את מזוודותיו הארוזות של סיומקה. ואת סופו של הסיפור אינני יודע. מה היה על סיומקה. ומה היה על הנסיעה. ומה היה על השליחות. ואין עוד מי מהגיבורים שיוכל לספר לי את סופו. מתי מעט מהם נשארו עמנו וכבד עליהם משא השנים, וזכר מזוודותיו הדרוסות של סיומקה נמוג זה מכבר. אך זכר מעלליהם של הגיבורים שבנו קיבוץ עדיין אתנו והרי אני מספר אותו לכם כי ראוי הוא להיזכר.

photos by Pixabay.com | website by Omri Altman | altmanomri@gmail.com