במשעולי הקיבוץ

פסעתי על המדרכה ופני לחדר האוכל וחשבתי לי מחשבות. מחשבות מהוגנות וגם שאינן מהוגנות שכן נקרתה לי בדרכי העלמה שלומית ונתנה לי שלום בחיוך שחן של משובת נעורים היה נסוך עליו. ונתתי לבי לכך שהנערה שלומית גדלה ויפתה, וצמתה עבה הייתה תלויה לה למטה מגבה, ושתי גומות חינניות היו נטועות לה בלחייה, וגווה זקוף, וכל חזותה קורנת רעננות, וככל שהייתי משנן בעיני רוחי את דמותה הנאווה כך נתעו מחשבותיי אל המחוזות שאינם מהוגנים כלל ועיקר. והנה בא לקראתי אדם, חבר קיבוץ כמדומה. דומה עד למאוד לרומק. כובע כחול של פועלים לראשו, ידיו נשלחו לצדדים בהליכתו, מחתרות באוויר, כמו של רומק. אוזניו הזדקרו מתחת לכובע, נטויות קדימה, כמו אוזניו של רומק. נעלי העבודה שלו היו מרופשות בבוץ של פרדסים. הלך הוא ותלה מבטו בשמים, ובי לא השגיח. שלום רומק, אמרתי. השפיל מבטו וראה אותי, נשא ידו לשמים ואמר, ענני קומולונימבוס במערב, עוד שעה ירד גשם. לידנו פסע סימק ונחר בבוז: כל ילד יכול לדעת את זה גם בלי לקרוא לעננים קולומבוסים. וחשבתי בלבי כי דברים נכוחים אמר סימק, כי הרי מי כמונו יוגבים ובני יוגבים, יודע סתרי השמים, יביט למרום וידע כי הינה, הינה בעוד שעה כעת חיה ימטירו השמים גשם נדבות עלינו ועל שדותינו. אך עזבני זה והנה פגע בי בומק. בומק הלא הוא הלולן, טופף היה בצעדיו הזעירים, אפו הנשרי נושק לשפתיו הדקות המתססות קללות איומות ונוראות. על מה חרה אפך, שואל אני לו, וזאת הוא סח לי. מישהו, מחברת הנוער כמדומה, נטל ללא רשות תרנגולת מהלול כדי להתקין לעצמו קומזיץ. ואף הוסיף ואמר, שאם אך ישים ידו על העבריין יוציא לו רגל מהתחת. אמרתי שאכן מעשה נבלה הוא וזכאי הוא אותו ליסטים לכעסו ולנחת ידו של בומק, אפס לעניין הרגל והתחת חוששני שיקשה על בומק זעיר הקומה לממש את איומו. עוד כעסו של זה רומץ בו והנה לקראתי מהדסת החברה סשקה. כאנייה שאין שיעור לגודלה היא משייטת לעברי, מטלטלת את עגבותיה הכבירות להכא ולהתם, ולא משיירת לי אף בדל של מדרכה להניח עליו את רגלי. שעל כן אני מסתכן ופוסע על הדשא, וראה זה פלא, אך הצבתי מדרך כף רגלי על הדשא והנה עט עלי דוביד בצעקות ובטרוניות. דוביד, הלא הוא נוטר הדשאים בקיבוצנו, דואג להם ומטפחם, משקה, מדשן ומקצץ. ולמעלה מכל משגיח שלא ילכו בהם, ולא יצחקו בהם, ולא ישתמשו בהם לבד מאשר לראותם בתפארתם הירוקה, החלקה ללא מתום. ופליאה היא בעיני, הכיצד, הרי ככל שהייתי פוסע על המדרכה לא נראה דוביד לכל מלוא העין, והנה ברגע בו הנחתי רגלי על השטיח הירוק והנה הוא כאן קופץ וגוער ומנופף בידיו שאחת מהן אוחזת במקצצת דשא של יד. אכן צרה גדולה. אך נמלטתי מנחת ידו של דוביד והנה צרה חדשה מתרגשת עלי. לפני הולכת וקרבה ישראלה. ישראלה זו דרכה שהיא מביטה במצודד כדי לראות למישרין, ואין לדעת אם הבחינה בי אם לאו, ואם תברך ברכת שלום האם כוונה אלי או אל פלוני שלימיני. וגם אם לא תמצא איש לידי שאליו היא אולי מכוונת תמיד נשארת לה התמיהה האם אותי היא רואה או מאן דהו אחר? שעל כן אני מקדים לה ברכת שלום לבל אתפס כחסר דרך ארץ וכנוהג שלא כראוי לחבר בחברה השומרית. כבר קרוב אני לדלת חדר האוכל והנה-הנה אזיח את הדלת הנעה על צירה ואכנס אל אולם האוכלים, אך לפתע נהדפת הדלת כלפי ובפתח עומד לו מונדק. מונדק זה ברנש ארכני, גפיו דקיקות, פניו צרות וחרוצות קמטים של שמש. דרכו אצה לו, תמיד. בכל עת הוא נדמה כחש אל מקום כלשהו, כמי שחייו תלויים בכך שיגיע לאותו מקום מבעוד זמן. אלא שמרגע שהגיע לאותו המקום הרי מניה וביה מתברר שיש מקום חדש אליו יש לאוץ חיש בטרם יאזל הזמן. ובכן, עומד אני מול מונדק ומונדק עומד מולי. וכיוון שהוא ממהר הוא חש ומנסה לפנות לשמאלו ולעבור לידי, אלא שאני מציב את רגלי בדרכו כי גם אני חפץ להמשיך בדרכי. ואף זו צרה גדולה מאד, מונדק נוטה לצד האחר ואף אני כך. ולכן אנו מחוללים מין מחול משונה איש מול רעהו עד שעולה בידנו לפלס לנו נתיב איש-איש לדרכו. לסוף שנכנסתי לאולם האוכלים ונחה דעתי ושקטה נפשי.