יוסף והשנים החולפות

השנים חולפות, זהו טיבן וזה תפקידן. בחלופן מותירות הן תמורות בעולמנו. גם בעולמו של יוסף. ולא רק בעולמו. גם בעצם גופו והווייתו. לאיטן מתרחשות התמורות הללו. לא נבחין בהן מדי יום. אבל כך, בפסיעות זעירות, הן מוליכות אותו דרך תחנות חייו: מילדוּת, לנערוּת, לבחרוּת, לבגרוּת, לשיבה ואם יזכה לכך גם לקשישות. אכן כן, זו דרכן של השנים ואלה התמורות שהן נושאות איתן. ואיך נדע, מהרהר לו יוסף מתי מסתיים לו פרק חיים ומתחיל חדש? איך נדע שפסענו ועברנו משלב הנערות לשלב הבחרות? כיצד נבחין שהגענו לפרק השיבה שבחיינו? על כך יש לו המלצה מובהקת. לכו לכם אל אצטדיון הכדורגל, התערבבו לכם בקהל הצופים, ושימו את לבכם לקולות הקוראים לכם. והדברים פשוטים הם וברורים. לפני שנים רבות עמד לו יוסף בתור לקופת הכרטיסים שבאצטדיון. כאזרח מן השורה הקפיד הוא תמיד לעמוד בשורה ולהמתין בסבלנות לתורו לקנות כרטיס כניסה. והנה, בהתקרבו לאשנב הקופה, פנה אליו אזרח שלא מן השורה, כלומר, אחד שאינו חפץ לעמוד בתור, בזו הלשון: “ג’ינג’י, תקנה לי כרטיס, ג’ינג’י”. ג’ינג’י. אמנם רוב שערו עיטר עדיין את קדקודו בימים הרחוקים הללו, אבל ג’ינג’י? אף לא שערה אדמונית אחת נמצאה בין שערותיו. גם לא בלונדינית. הכיצד ג’ינג’י? ובכן, כך נודע לו כי ג’ינג’י היא פניית חיבּוּב לצעיר ולא כמדומה רמיזה לצבע שערו או גוון עורו. חלפו שנים ויוסף יושב לו בקהל וצופה במשחק. בהנאה הוא צופה, דומה שהייתה זו נבחרת ישראל ששיחקה ואולי אפילו נטתה התוצאה לטובתה. והנה פונה אליו אחד מהיושבים לידו ומבקש ממנו לתווך בינו ובין רוכל שלגונים המכריז על סחורתו ולהעביר לו מעות בתמורה לשלגון קר ומתוק. וכך אומר הוא: “דוֹד, תביא לו הכסף, 'בקשה דוֹד”. דוד. אמנם זכה כבר יוסף שתהיה לו אחיינית. אולי אפילו שתיים. אבל מניין לו, לחובב השלגונים, הידע על כך? האם הוא מצוי במשפחתו של יוסף? ובכן לא. דוד, כך למד, היא פניית ליבּוּב לאדם בגיל העמידה. הנה כך. אין הוא עוד ג’ינג’י. הוא כבר דוד. ועוד ממשיך יוסף ומבקר לעתים באצטדיון. אין הוא צריך עוד לעמוד בתור לקופת הכרטיסים. כל שעליו לעשות הוא להעביר מסרים אלקטרוניים ממחשבו האישי אל המרחב הקיברנטי ומקץ יומיים ינחת הכרטיס בתיבת הדואר שלו. וזה יפה וגם נוח. וגם האצטדיון מצוחצח ונעים. וחדרי השירותים נקיים וקרובים. וחוויית הצפייה משופרת. והנה צופה מבקש לעבור בשורת המושבים כדי להגיע לכיסאו ולשם כך עליו להטריח את יוסף שיקום ויפנה לו מעבר. וכך פונה הוא: “אפשר ‘בקשה לעבור סבא’לה?” סבא’לה. נעמיד פה דברים על דיוקם. כאשר נאמרו הדברים לא זכה עדיין יוסף לחבוק נכד בידיו. ובכן, טכנית עדיין לא היה סבא. אבל פדחתו קרחת ובוהקת ואף במעט השיער המקיף אותה מצדדיה כבר זרקה שיבה. על כן, סבא’לה. והנה כך, נפרשת לה מסכת חיים שלמה ביציעי האצטדיון. מג’ינג’י לדוד ולסבא’לה. כלומר מבחרות לבגרות ולשיבה. ואין לו ליוסף אלא לתפוס את מקומו ביציע, ולהטות אוזן לפונים אליו, ולהתבונן בזמן החולף ובתחנות חייו החולפות איתן.