רחל

הזמן מתעלל בה, אינו מניח לה, מזכיר את נוכחותו המתמידה, את זחילתו הבלתי הפיכה, העקשנית, התכליתית. לאחרונה החלו חפצים לתבוע לעצמם ריבונות מרגע שנטלה אותם רחל לידיה. אחזה בכוס והיא נחלצה מידה והתנפלה על הרצפה, בקול צלצול התפזרו רסיסי גופה לכל העברים. הנה החזיקה בצלחת וזו, מעשה שטן, קפצה לה לתוך הכיור במין ניסיון התאבדות שלא צלח, רק רסיס חרסינה קטן ניתז משוליה. ביושבה לפני המראה כדי לסוך את פניה וצווארה במיני קרמים ותמרוקים, התגלגל לו פתאום מכסה של צלוחית משחה משולחן האיפור אל הרצפה, בחפזונה לעצור בעדו הסיטה מבלי משים את ידה ופגעה בצלוחית עצמה שבתגובה זינקה אף היא מהשולחן וצללה מטה, מפזרת את תכולתה השמנונית על פני כיסוי סאטן, שידה וכיסא. לרגע מבליחה בראשה מחשבה ומשנהו היא אובדת ושוקעת לתוך סבך עבות של הגיגים ושרעפים, ערב רב של תהיות, חששות, ספקות ודאגות. אתמול מצאה עצמה עומדת בפתח אחד מחדרי הבית, בטוחה הייתה שיש משהו חשוב מאד אותו היא צריכה לעשות בחדר אך הנה חמק ממנה, ועכשיו היא ניצבת כמי שנתבלעה דעתה ואינה יודעת מה תעשה. האם אני הופכת להיות כמו אמי? לפני שבוע הסיעה את אמה בכביש שש. "זה כביש חדש," אמרה האם. "מה זה פה? כפר ערבי?" "אימא אנחנו נוסעים בכביש הזה תמיד." "לא-לא-לא זו פעם ראשונה שאני נוסעת כאן." הראש שלי מלא מחשבות היא מהרהרת, אין בו יותר מקום לאף מחשבה נוספת, וכדי לפנות את המקום יש להיפטר ממחשבה קיימת. ותמיד זו המחשבה החשובה ביותר שמפנה את מקומה למחשבה החדשה ומשום שהיא עסוקה במחשבותיה היא מניחה את הלחם במקרר ואת גביע הקוטג' במקפיא. גם בתוך שנתה ראשה מלא במחשבות, הן אינן מניחות לה. מגיחות ומציגות עצמן בפניה בדמות חלומות בלהה. רק עצמה את עיניה וכבר היא נקרעת מתוך שנתה ונאנחת בקול, "די אני לא יכולה יותר". לאחרונה היא מהרהרת במוות. לפני שבוע ביקרה את שכנתה מהקומה שלמטה לניחום אבלים. בעלה נפטר. לקה בלבו, נכנס ויצא מאשפוזים, ויום אחד נסעו שניהם לביקור ידידים, עמדו לחזור ונכנסו למכונית אבל היא שכחה צעיף אצל הידידים וחזרה לקחתו. בשובה כבר לא היה בין החיים, מת בחטף. "אני בת שמונים ושתיים ולראשונה בחיי ראיתי אדם מת. זה היה נורא," השכנה דיברה כמתוך חלום. מאז פוקדים אותה מתים בכל לילה, היא מזדקפת פתאום ומעירה את אישה הישן לצידה, "תבטיח לי שתמות אחרי." "אני מבטיח," הוא מלעלע וחוזר לתנומתו. מראות וקולות מתקופת הילדות מסתערים עליה ללא כל אזהרה. אתמול הלכה לה על המדרכה ופתאום קמה לעיניה בחיות תמונה שלה ושל חברתה הולכות בשדה, קוטפות פרחי סביון שהלבינו ונושפות על עטרות השיבה בקריאות "סבא-סבא פוּוּוּוּ". אחד לאחד מתים עליה כוכבי הקולנוע שעטרו בצעירותה את ארון הבגדים שבחדר המגורים המשותף לה ולחברתה בקבוצת הנעורים. "שמעת? טוני קרטיס מת." היא אומרת לבן זוגה, "גם הוא היה על הארון?" הוא שואל. אט אט מתפוגגת ההבטחה ליופי שאינו כלה ולנעורי-עד שהתגלמה בתמונות הזוהרות שנגזרו מ'עולם הקולנוע' המנוח, והודקו בנעצים לדלתות הארון. היא מתבוננת בדמותה שבמראה ומתאבלת על עור לחייה החלק, על רעננות צווארה הארוך, ועל ברק שערה ששינו את טעמם ובחרו למרר את נפשה במראם העדכני, הדהוי. בהחלטה נועזת, קוראת תיגר, החליטה שלא לצבוע עוד את שיערה ולהקנות לאפור חזקה מוחלטת על עטרת התלתלים האופפת את ראשה. בכל שבוע היא נפגשת עם חברותיה לעבודה, גמלאיות כולן, כמוה. את מיטב שנותיהן עברו ביחד, מכירות האחת את רעותה מלגו ומלבר. יחסיהן עברו טלטלות ותהפוכות, שנאות וקנאות לצד חיבות וידידות עמוקה. היום שורה על מפגשיהן רוח פייסנית של מי שעברו יחד את רובה של הדרך ובעיקר את הקטעים המסוכנים שבה, והגיעו אל המישור השלו, הנינוח, של קפוצ'ינו ופרוסת עוגה, ושיחה נעימה על צרות של אחרים בשולחן הקבוע של 'הבנות'. בבית הקפה הן יושבות ומספרות זו לזו, על בגד שקנו, על נסיעה שממנה שבו, על תלאות גידול הורים ישישים ועל נכדים. רחל מחכה לנכד. שנים רבות היא מחכה לו. שנים היא מתכוננת לתפקידה הסבתאי, ומתאמנת על ילדי השכונה, מכריזה על עצמה כסבתא מאומצת, שומרת בביתה ארגז מלא בצעצועים וכוננית עמוסת ספרים לטף עבור מי מהם שייתפתה להעביר שעה קלה במחיצתה. כבר שנים היא מדמיינת כיצד תוביל בעגלה את נכדה ותביט בגאווה לא מוסתרת אל פני האנשים המציצים אל מתחת לסוכך המצל על פניו. כבר שנים היא רואה בעיני רוחה כיצד היא מלווה אותו בצעדיו הראשונים, משגיחה עליו בגינת המשחקים, בבריכה, בפינת החי. כבר שנים היא חולמת כיצד היא שרה לו, קוראת באזניו, מלמדת אותו משחקי ידיים, ומתמוגגת למשמע מילותיו הראשונות. היא מכינה לו מקום. בלב שלה היא מכינה לו מקום. אוי, כמה מקום שיש לה בשבילו. דונמים של מקום שהוא יכול ללכת בו לאיבוד באלף דרכים, שם בלב שלה. וגם נכדה זה בסדר. לא שיש לה העדפה. אבל הם, הילדים שלה, עצלנים. לוקחים את הזמן, לא מזדרזים. אין מה למהר, קודם לימודים, קודם נסיעות וטיולים, קודם בילויים, קודם עבודה, שום דבר לא בוער. שום דבר חוץ מהמקום בלב של רחל שבוער מתשוקה ללחי עגולה ורכה שתיצמד לצווארה, לרגליים קטנטנות שמנמנות שתלטף בידיה, לריח תינוקות מתוק, לידיים שיינשאו אליה, לפה עגול ורך שיהגה את המילה – סבתא. רחל מביטה בבן זוגה ותוהה, מי האיש הזה? ארבעים ואחת שנים הם דרים תחת אותה קורת גג ופתאום הזרות הזאת. הוא יושב לו בכורסה בסלון ובוהה במרקע עליו מתרוצצות דמויות קטנות במדים צבעוניים במרדף נצחי, חסר תכלית, אחר כדורים כאלה ואחרים. מי האיש הזה? את שיער ראשו לא עלה בידו לגדל לאורך זמן ומרביתו נשרה, מותירה אך זר קלוש הסובב את קרקפתו העירומה, הבוהקת. אניצי שיער זיפני מזדקרים מאוזניו. גופיה לבנה לגופו, אינה מסווה את בטנו המתעגלת, עור פניו רפוי, מושך את תוויהם כלפי מטה, ומשווה לו חזות עגמומית. מדי פעם הוא משמיע אנחה של תרעומת כלפי הדמויות שעל המסך על שאינן טורחות דיין ואינן מואילות להפיק רצון מלפניו. יחד חצבו לעצמם את הדרך, יחד חמקו ממהמורות שאיימו לקעקע את מפעל חייהם, כבר הגיעו אל הפרק האחרון, הילדים עזבו, המשכנתא שולמה. ועכשיו מה? אדם זר יושב אצלה בסלון. לאחרונה היא נאלצת לחזור על דבריה שוב ושוב כדי לקבל ממנו מענה, ואיננה יודעת אם אינו מקשיב או שנחלשה שמיעתו. רחל בוחנת את דמותה בראי, האם גם היא הפכה להיות זרה לבן זוגה? מכריה מחמיאים לה על ה"לוק" החדש שלה, שיער השיבה המתולתל המתאבך מתחת למגבעת קיץ לבנה עטורת סרט שחור, משקפיים חדשים, חולצה שחורה, טבעות לאצבעותיה. והוא? האם נתן את ליבו לחזותה העכשווית? אתמול ישבה בבית הקפה וחיכתה לחברתה. מולה התכופף מלצר כדי להכשיר שולחן לקראת לקוחות חדשים. מבטה של רחל נתעה אל גבו של המלצר, אל שני הרכסים הארוכים של שרירי הגב שעמק עמוד השדרה חוצץ ביניהם. המלצר הרים את ראשו והבחין במבטה הבוהה, "הכל בסדר? להביא לך עוד משהו?" "הכל בסדר, תודה," אדמומית מכסה את לחייה. אוי, היא אומרת לעצמה, אני כבר כמעט זקנה, להיכן אוליך עכשיו את תעצומות הרגש האלה?