קטעים

איש אחד ששמו אופק, מקודם זומרפלד, אכל את הלבן שהגישה לו אשתו ואמר, עכשיו אני מת. הניח את ראשו על השולחן ומת. הלווייתו נערכה בבית העלמין ירקון ביום שלישי (וכלל לא סיפרנו על הלבן שנשפך, קצתו על השולחן וקצתו על הרצפה). על המדרכה לפני בית הקפה הלך שחקן כדורסל (בעיתון נכתב שקומתו מגעת לשני מטרים ועשרה סנטימטרים). אישה שישבה ושתתה קפה הסתכלה עליו והלסת שלה צנחה. מה שאלוהים נותן לבני אדם, הפטירה. בהיותי במדינת אוסטריה ראיתי את שם משפחתי מתנוסס על נכסי דלא ניידי בוינה ובזלצבורג. ידוע במשפחתנו שסבי, יהושע מאיר אלטמן, שנולד בעיר אולנוב, בן למשפחת סוחרי עורות שהתרוששה, שירת בצבאו של הקיסר ירום הודו באוסטריה. הרהרתי בכך שאמנם היה טוראי זוטר שבזוטרים אבל אולי צבר נכסים בדרך פלאית כלשהי. התברר שלא. אדם אחד, נניח ששמו ישעיהו, פתח חשבון משתמש בטוויטר. הוא קרא הרבה ציוצים, כולם סיפרו את האמת על העולם שלו וגם על עולמות אחרים. אבל אף אחד לא הזהיר אותו מפני אמת עודפת, וידוע לכל שעודפי אמת יכולים לגרום להרעלה מסוכנת של הנפש. ישעיהו שלנו לקה בהתמכרות קשה והיה מבלה בטוויטר את ימיו, את צהריו, את ערביו ומקצת לילותיו. סופו שהעתיק את מגוריו לטוויטר . משפחתו וחבריו ספדו לו, חבל על דאבדין. יש אישה שאומרת כל הזמן, אני לא מאמינה שאני חיה. מהיכרות אישית אני יכול לומר לכם שאצלה זו רק צורת ביטוי שכזאת, מצד שני אולי בעצם יש בדבריה אמת עמוקה הנוגעת גם לי, גם לכם, גם לכל המין האנושי, וגם למינים שאינם אנושיים כלל. בימים האלה מלאה הארץ אנשים בחליפות העוסקים בהפרחת הבטחות ומפליאים לספר כמה טוב יהיה אם רק נקפיד לשים פתק כזה וכזה במעטפה ההיא. וזה מזכיר לי בדיחה ישנה מברית המועצות של פעם, שפשטה לה שמועה כי במוסקבה מחלקים מכוניות. חינם. התקהלו האנשים ובאו אבל אז הסתבר שלא במוסקבה אלא בקייב, לא מכוניות אלא אופניים ולא מחלקים אלא לוקחים. ברחוב שינקין בגבעתיים יש חנות ספרים מיד שנייה. בתוך החנות אפשר ללכת רק בהליכת סרטן כי הספרים הם בעלי המקום והאנשים – אורחים מזדמנים. בעל החנות סיפר לי שהתגלגלה לידיו הגדה של פסח שהוציאו בבריגדה היהודית. הוא ביקש לתרום אותה לוועד למען החיל אבל בוועד אמרו שיש להם כבר מספיק הגדות. העמיד את ההגדה למכירה פומבית של חפצי יודאיקה וקיבל תמורתה 2000 דולר. אדם הולך ברחוב מוכה שמש, אוויר מהביל מסתנן בינו ובין חולצתו. האדם פונה ונכנס לחנות. הוא פותח את הדלת, הרגע הזה שבו הוא חוצה את הקו המפריד שבין החוץ הלוהט ובין הפנים הקריר, המוצלל. הרגע שבו משב אווירו הצונן של המזגן פוגש את זיעת מצחו. הוא נושם נשימה אחת עמוקה. אישה יוצאת מהסופרמרקט, בידיה שקיות עמוסות מצרכים. השקיות מושכות את ידיה מטה. הידיים מושכות את הכתפיים, הכתפיים כופפות את הגב. הגב מכביד על הברכיים, הברכיים שולחות איתותי כאב אל הראש. הראש נרכן, טיפת זיעה גולשת מהמצח. אישה יוצאת מהסופרמרקט. איש עומד מאחורי תחנת האוטובוס. האוטובוסים באים ונוסעים בזה אחר זה אבל הוא ממשיך לעמוד. לראשו כובע קסקט אפור, הוא לובש מכנסי טרנינג סגולים ונעלי ריצה בצבע צהוב זרחני. על כתפו תלוי תיק בד עליו הוא חובט קלות מדי פעם כמוודא את קיומו. רוכב אופניים מאט כדי שלא לפגוע בו, אבל הוא אינו זז ואינו מפנה לו את הדרך. לאיש קוראים ויקטור. פנחס ורחל היו נשואים כבר חמישים ושתיים שנים ועוד חודש ושלושה ימים. בכל בוקר הם נהגו לספר זה לזו את חלומות הלילה שלהם. לאחרונה הם גילו שהם חולמים בלילה את אותו החלום. מאז הם מתווכחים בכל בוקר, למשל, האם השמלה של האישה בחלום הייתה אדומה או צהובה. ליד תחנת המוניות באתונה ישבו הנהגים ושיחקו שש בש. הסדרן קרא לעבר אחד מהם, סטברוס! יש לך נוסע! אבל סטברוס עמד לנצח ולא יכול היה להפסיק. רק רגע הוא אמר, אבל אז הוא הפסיד והיה חייב להתחיל משחק חדש כדי לגמול למיכאליס על ההפסד. ואחרי שניצח היה חייב לשחק עוד משחק כי מיכאליס היה צריך לגמול לו. והנוסע? מנולו לקח אותו. וואיל, האח שלוקח דמים בקופת חולים למד ארבע שנים מוסיקה באוניברסיטה. הוא יודע לדבר על ההבדלים שבין המוזיקה הסורית, המצרית, העיראקית והאלג'יראית, על מוסיקה עירונית ומוסיקה כפרית, על הכיוון של הכינור המזרחי לעומת המערבי, ובינתיים הוא גם לוקח דמים. געגועי לבודפשט. פעם נסעתי לבודפשט ולקחתי מלון וכל משך שהותי בעיר לא יצאתי את חדרי ורק התגעגעתי לבודפשט.